סוציאליזם בארץ אחת

במחשבה שנייה ושלישית על "יחי הקיסר", הסרט החדש של האחים כהן, הוא עורר אצלי תחושה מוזרה. במשפט: היא נבעה מהעובדה שאהבתי אותו. בשני משפטים: היא נבעה מהעובדה שאהבתי אותו, על אף שאני סולד מהסנטימנט האידיאולוגי שנושב ממנו (גם אם איננו מודע או מכוון).

מכאן ואילך – ספוילראז'.

יחי הקיסר

הסרט מציג מספר ימים בחייו של מפיק הוליוודי כריש בשם אדי מאניקס (בגילום ג'וש ברולין), מתישהו בשנות החמישים. הוא מראה את התמודדויות האינטנסיביות שלו בשלל חזיתות שמזמנת עבודתו המורכבת, מורכבת מדי. אחת הקשות שבהן נפתחת עם חטיפתו המסתורית של הכוכב הגדול ביותר של האולפן, שחקן בשם ביירד ווייטלוק (בכיכובו של ג'ורג' קלוני). לצופים, המקדימים את הפרוטגוניסט בשני צעדים, מתחוור כבר בשלב יחסית מוקדם שמאחורי החטיפה עומדת מחתרת קומוניסטית המורכבת מאנשי תעשיית הסרטים שמאסו בשיתוף הפעולה עמה. על כן הם ממשיכים לעבוד בה בימים, ונעשים סינדרלה אקטיביסטית בלילות.

המחתרת המוזרה, המורכבת בעיקרה מתסריטאים, מתכתבת, במכוון או שלא, עם סרט אחר שיצא השנה: "טרומבו" המצוין, המגולל את סיפורם האמתי של תסריטאי הוליווד הסוציאליסטים והקומוניסטים בצל הרשימות השחורות של מקארתי, גם כן בשנות החמישים. ההתכנסויות של המחתרת הבדיונית של האחים כהן בבית-חוף זכוכיתי מטורף במאליבו (לשם חטפו של ווייטלוק), יותר ממזכירות את פגישותיהם של טרומבו וחבריו בבתיהם הפרטיים, ערב הופעותיהם בישיבות הוועדה לפעילות אנטי-אמריקאית בבית הנבחרים. בניכוי הפסיליטי'ז מנקרי העיניים כמובן. יתר על כן, גם הטקסטים דומים: החל מאלה הנוגעים לתנאי ההעסקה הקונקרטיים של התסריטאים (בשני המקרים הם מתלוננים שבעוד שהם האחראים להצלחת מרבית הסרטים, השחקנים והמפיקים גורפים לבסוף את ההון), ועד לטענותיהם העקרוניות נגד אורח החיים הקפיטליסטי.

ב"טרומבו" הסוציאליסטים הם ה"טובים", ומכאן, באופן בלתי נמנע, שגם הטקסטים שבפיהם נשמעים צודקים ונכונים. אלא שלמרבה ההפתעה, זה המצב, פחות או יותר, גם ב"יחי הקיסר" – וספק אם רק באוזן שלי. הדמויות אולי מוקצנות, הפער בין עמדותיהן לאורח חייהן נלעג, אבל הטיעונים עצמם נותנים בראש. אם האחים כהן היו רוצים לגרום להם להישמע מגוחכים או בלתי רלוונטיים, היו עושים זאת, ולא רק על ידי אד הומינם.

ועדיין, היחיד שמשתכנע מהם הוא ווייטלוק עצמו, כאשר בתוך זמן קצר מתברר שגם זה אינו אלא סימפטום של תסמונת שטוקהולם (לראיה, אנחנו נוכחים כיצד במהלך שיחה עם אחד מחוטפיו, הוא מחיל את ההיגיון המעמדי ש"למד" על סיטואציה מעברו באופן שגוי ואבסורדי). התרסקותו הסופית והשלמה של המניפסט הקומוניסטי מתרחשת כאשר ווייטלוק, שבינתיים שוחרר מהשבי (במירכאות או לא), מנסה לתווך את הרעיונות למאניקס, שבתגובה לכך מכפכף אותו, ליטראלית, ומשיב אותו לתלם ההוליוודי, ובמשתמע הקפיטליסטי. אין דבר אנושי שזר למאניקס ואין בעיה שנגרמה על ידי בני האנוש שהוא לא מסוגל לפתור; אבל דבר אחד הוא אינו מסוגל לשאת – את ההאשמה שמעסיקו הקפיטליסט מנצל את עובדיו. כלומר, אותו. שם, דמותו ההרמטית מתערערת לראשונה בסרט, הדם אוזל מפניו.

אלא שמאניקס מתעשת; מתפנה מיד אחר כך לטפל בבעיותיו שלו; חווה התגלות בעקבות וידוי אצל כומר; ושב לעבודתו, מחוזק וחיוני מתמיד, לאחר תקופה שבה התלבט האם לעבור לעבוד בתאגיד "לוקהיד מרטין" תמורת הרבה יותר כסף והרבה פחות עבודה.

אף על פי שהסרט, במיטב המסורת הכהנית, פארודי במוצהר וצוחק על כול הצדדים, מי יותר מי פחות, מאניקס, שמוצג כבוק שלא מהעולם הזה, אחד שלא מצליח לעשן שתי סיגריות מאחורי הגב של אשתו בלי לחוש רגשות אשמה מטורפים המשנעים אותו היישר לתא הווידוי, הוא הדמות הקרובה ביותר לעורר הזדהות. משכך, מכת הגרזן שהוא מניף על הביקורת של ווייטלוק, בשילוב עם ההתעלות הקתרטית המגיעה מיד אחריה, תולדת שיבתו בכוחות מחודשים לעולם העבודה החובק-כול – מובָנים כשיר הלל לקפיטליזם (זו תמיד הבעיה עם ניהיליזם: מי שמרוויח ממנו זה תמיד הבית).

יותר מזה, הגם שמאניקס מעדיף לבסוף את העבודה המכניסה פחות והקשה יותר – לכאורה לא הבחירה הקפיטליסטית הקלאסית, היא כן כזאת במובן העמוק: מה זה כמה ג'ובות בתלוש לעומת "תחושת משמעות מקצועית", האתוס הגרעיני של השיטה הקפיטליסטית, שבלעדיו היא תיוותר אינסטרומנטלית וחסרת נשמה. צריך לראות את מאניקס שב לפוזיציה התקתקנית והאנרגטית שלו כדי להבין אושר מהו.

הקתרזיס הזה, שחווה מאניקס, סוחף למדי, וגם אני לקחתי בו חלק. לזכותי ייאמר שכמעט כול האנרגיה של הסרט מרוכזת בניסיון לייצר את התחושה הזאת: הוא פיל-גוּד מובהק, כול כולו בניית עולם כיפי, שנון, מענג. הדברים מגיעים אפילו עד כדי קטעי מיוזקאל (שאינם, למרבה ההפתעה, בלתי נסבלים). אין מה לומר – זה מצליח. וזה נהדר. אבל ככה? לטנף על רעיונות מרקסיסטיים נהדרים לא פחות? למה בעצם? ובהינתן שכך, למה אני כל כך מבסוט?

אני חושב שיש לזה קשר לאופן שבו אמנות ניאו-ליברלית מתפקדת. מהו? בתמצית: היא כיפית. וביתר הרחבה:

המנטור של המחתרת הקומוניסטית ב"יחי הקיסר" הוא ההוגה הניאו-מרקסיסט הטרֶה-חשוב הרברט מרקוזה – בעיני רבים, אחד המבשרים של תנועות המחאה של שנות השישים. מרקוזה הרבה לעסוק בקשר שבין אמנות לפוליטיקה, וביתר ספציפיות, בתפקיד של האמנות בקידום המהפכה. הרעיון שלו לגבי אמנות רדיקלית לא היה שתכיל את המסרים ה"נכונים"; להפך. יצירות כאלה חותרות בעיניו תחת מהותה של האמנות: הן אינן אוטונומיות. כלומר, הערך האסתטי שלהן אינו פנימי להן, אלא אמור להינתן להן בדיעבד, בהתאם למידת התאמתן למושגים חיצוניים (מערכות ערכים, אידיאולוגיה וכו'). זהו מקרה פרטי של הרעיון העקרוני של קאנט, לפיו התנאי ההכרחי לכול שיפוט אסתטי הוא היעדרו של אינטרס מצד השופט. כאן ישנו אינטרס מובהק – האינטרס הפוליטי.

אז כיצד אמנות כן יכולה להשפיע? למרקוזה היה רעיון מורכב יותר, אבל די אינטואיטיבי ואף מקסים. ביכולתה של האמנות, בכוח יופייה האסתטי, להנכיח בתודעה אופק של הוויה אחרת. לא מדובר בהכרח ביצירות יפות מבחינה אסתטית, כלומר נעימות לעין, או לחילופין כאלו המייצגות עולם יפה, או אפילו עולם טוב ומיטיב: אם זה היה המקרה, הביקורת על היעדר אוטונומיות היתה תקפה גם כאן. לא: מבחינת מרקוזה, הנכחה של יופי בחיינו היא, למשל, הצורה שבה קפקא בונה את עולמו של יוזף ק'.

ורגע לאחר שהצטיידנו במושג כזה של יופי – כאשר נפנה למציאות ומה שנפגוש בה זה עבדות פלוס אייפון, לא נוכל אלא לשאוף למהפכה. כזאת שתשחזר את היופי שנחשפנו אליו בעת קריאת "המשפט", רק בצורה של חיים פוליטיים.

אמנם, הטיעון של מרקוזה הוא לא הקאטינג אדג' של המפגש בין אמנות לביקורת פוליטית; עברו מאז הרבה מים במזרקה של דושאן. אבל דווקא התחושה המוזרה שחשתי, שנבעה מהחיבוב שלי את "יחי הקיסר", מראה משהו על אופן פעולתה של אמנות ניאו-ליברלית, שנעשה מובן יותר על דרך הניגוד לטיעונו של מרקוזה.

בעוד שמרקוזה סובר שברגע שננסח לעצמנו מרחב פנימי של יופי, הוא יימצא בדיסוננס עם התכנים שנפגוש במציאות וכתוצאה יתורגם לפעולה, ישנו משהו במסרים הקפיטליסטיים, דוגמת אלו של "יחי הקיסר", שפועל כמו חומרים משני תודעה וששומר שלא נעשה בדיוק את הדבר הזה – שלא נפנה למציאות. הוא נועד לוודא שנישאר במישור של פנטזיה. כיצד? בגדול, על ידי תחימתה לקנה המידה של האדם הבודד, האינדיבידואל.

הפנטזיה הקפיטליסטית, זו על האדם הבודד שאחראי לגורלו ומעצב אותו לפי רצונו, שאיננה מביאה בחשבון את המישור החברתי, היא פנטזיה שבין שתמומש ובין שלא, יש לה ערך כבר כשלעצמה. זו התופעה שפסיכולוגים מכנים "נבואה שמגשימה את עצמה": העובדה שתחשוב את הדבר "הנכון" היא חמישים אחוז הדרך להצלחה. אבל אפילו אם לא יתממש, יש משמעות כבר לעצם העובדה שתחשוב כך.

בעולם החברתי הטענה הזאת איננה תקפה. מה שאתה חושב או לא חושב, חסר משמעות בהינתן שרק אתה זה שחושב כך. כדי להתחיל לדבר על משהו, צריך לפנות גם החוצה. כלומר לצאת מהפנטזיה. ומה שתפגוש שם – אללה יסתור. זה דבר אחד להיחשף למושג של יופי שקפקא גלגל לפתחך, ודבר אחר לגמרי לתרגם אותו לפעולה בעולם. לשם כך, צריך להתחיל לקחת בחשבון מושגים ממיתים כמו אי-שוויון בהכנסות, זכויות סוציאליות, דיור ציבורי ועוד.

כוח הפיתוי של הפנטזיה הקפיטליסטית, מנגד, זה שאין לה צורך שתצא לעולם. היא פועלת את פעולתה גם (ולמעשה רק) אם לא תפנה לעולם. היא פנטזיה שההשפעה שלה על המציאות מתממשת על ידי ההימנעות מהמציאות, או לפחות, ההימנעות מניסיון לשנות אותה באופן יסודי. הקפיטליזם שורד, משום שקשה להתמודד עם הפנטזיה שהוא מציע.

לפיכך יש מידה לא מעטה של אירוניה בכך שהסרט של האחים כהן יצא פחות או יותר במקביל לזינוק בסקרים של ברני סנדרס. הטקסטים שיוצאים מפיה של חבורת הקומוניסטים המוזרה בסרט הם היום, בשינויי נוסח כאלה ואחרים, חלק מהמיינסטרים הפוליטי בארצות הברית. סנדרס אולי לא ינצח, אבל הפנטזיה אט אט, אני מקווה, הולכת ומשתנה.

מודעות פרסומת

2 comments

  1. שרון ג · פברואר 11

    מעולה

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s