אני, ספוילר-פוב

אתמול בבוקר, מיד אחרי שהתעוררתי, ניגשתי להכין קפה, אלא שהתברר שהחלב נגמר. ירדתי למכולת, בטרנינג ובנעלי התעמלות, עם עקבות של שינה על הפנים, ובדרך ראיתי את השכן, רועי, מטייל עם הכלב. כשהבחין שאני מתקרב לכיוונו, ניסח את אמירת השלום שלו באופן אסוציאטיבי של בוקר, שעות שבהן הפיקוח על המלים חלש יותר.

יצא לו משהו כמו: "העם דורש צדק לסטיבן אייברי".

אייברי, למי שלא יודע, הוא הדמות הטרגית העומדת במרכז הסדרה התיעודית המעולה של נטפליקס Making a murderer, המגוללת את קורותיו של משפט רצח בלתי ייאמן שהתרחש לפני פחות מעשור בארצות הברית, משפט שאייברי הוא הנאשם המרכזי בו. בגדול, זו מעין מקבילה טלוויזיונית של הפודקסט "סיריאל", רק עם סיפור מטורף בהרבה (רגילותו של הסיפור שעמד בלבה של "סיריאל" היתה דווקא אחד ממקורות כוחה, בעוד שכאן מרבית העניין נובע מחד-פעמיותו של המקרה).

"רגע, מה? העם דורש מה?!"

screen shot 2016-01-06 at 12.22.32 pm

נכון למועד כתיבת שורות אלו ראיתי שישה פרקים של "מייקינג א מרדרר" מתוך עשרה, והיד נטויה (אם כי בינג' לא יהיה כאן, מפאת חוסר זמן). משפט הרצח נמצא כעת בשיאו, כשבכול פרק נמתחים עוד ועוד גבולות האבסורד הטמון בהתנהלות מערכת התביעה. אבסורד? בעצם יותר כמו טירוף. ובכל זאת, מעל לכול זה נחה איזו עננה של חוסר ודאות, שנובעת מהבחירה התסריטאית לחשוף כמעט מדי פרק, באופן הדרגתי, פרטי מידע חדשים, שלכל אחד מהם פוטנציאל מפליל. אמנם, פעם אחר פעם הפרטים הללו מופרכים כלעומת שהם מופיעים, ובצורה מהדהדת, אבל התוצאה של הופעתם המחזורית היא שאט-אט נבנית בתודעת הצופה האפשרות שבפעם הבאה זה אכן יהיה זה. שהאמפתיה הטבעית כלפי אייברי תתגלה כמשגה.

"…צדק לסטיבן אייברי? זה משהו שצריך לדרוש?"

מהמעט שנחשפתי לדיבור על הסדרה, ברור לי שהסוף אמור להיות מרהיב, אחרי שקראתי מספר ציוצים שטענו כך, מבלי להיכנס לפרטים תודה לאל. עוד אני יודע, שקצת בדומה לסיריאל (ו"הג'ינקס"), הסדרה גרמה לאי-אילו התפתחויות משפטיות במציאות, וגם מהפרטים שלהן הצלחתי לחמוק. הבעלים-השותף של בלוג זה, לשם השוואה, לא הצליחה, ונתקלה ערב תחילת הצפייה בכותרת באתר "הארץ" שבישרה על אחת ההתפתחויות. היא ראתה כתוצאה את שלושת הפרקים הראשונים תוך ידיעה של פרטי הסיפור הכלליים, ומה יש לומר – נהניתי מהם יותר ממנה.

אני ספוילר-פוב. זו אובססיה, גם אם לא ברור לי מה מקורה ומה היא נועדה לשרת מבחינה נפשית. ברגע שרועי השכן אמר מה שאמר, הגלגלים בראש התחילו להסתובב באופן בלתי-נשלט, לחפש את המשמעות החבויה בדברים. תוצאת המאמץ האינסטינקטיבי לפרק את המשפט לגורמיו, הניבה את הטיעון האלמנטרי שרמזתי עליו למעלה, שאם צריך לדרוש בימים אלה, תחילת שנת 2016, צדק עבור סטיבן אייברי – הדבר אומר דרשני. אני לא יודע אם זה ניתוח נכון או לא, ואני דורש שלא תגלו לי. אבל חרדת הספוילר התעוררה מרבצה.

לא שמרתי את המחשבות האלה לעצמי. ביטאתי אותן באוזניי רועי, הלום-בוקר בזכות עצמו באותם רגעים, וניכר שהפגישה עם האובססיה בשעה כה מוקדמת לא באה לו טוב (למי כן?). הוא לא יודע, מן הסתם, איזה פסיכופת אני בנוגע לספוילרים. הוא לא יודע שאני נמנע לחלוטין מצפייה בטריילרים של סרטים ומקריאת כריכות אחוריות של ספרים.

לזכותו ייאמר שניסה להרגיע, לטעון שזו סתם אמירה חסרת פשר, שאין מה להסיק ממנה לגבי הסדרה. באיזשהו שלב הוא פחות או יותר נשבע בזה. אני שמח שאני לא יודע עד עכשיו האם להאמין לו או לא. משום שגם הגילוי שאין פה גילוי הוא בפני עצמו גילוי. זה היה הרסני באותה מידה אם הוא היה אומר לי שאייברי לא נדרש, בתחילת 2016, לחסדו של הצדק.

ובכן, בהיעדר מכונת זמן, זה הכי טוב שאשיג.

רועי כמובן לא אשם. האמירה שלו היתה טריוויאלית כמו הקרטון חלב שעמדתי לקנות. ובדיוק בגלל זה, כל כך קשה לחמוק מאמירות דומות לה. פליטת-פה שכזאת, בוקר בהיר אחד, שמתעופפת לכיוונך בדרך למכולת, היא דוגמת קצה; יש לעניין היבטים ממוּסדים בעייתיים בהרבה. למשל, פידים למיניהם. לאנשים פרטיים קשה לי לבוא בטענות. איטס א פרי קאונטרי. לעומת זאת, אני עוקב אחרי כמה אתרי תרבות אמריקאים בפייסבוק או בטוויטר, וניכר שאין להם שום מדיניות מונעת בנוגע לספוילרים. אם כבר, להפך. קשה להאשים גם אותם, שכן במקרה של "מייקינג א מרדרר", כמו במקרה של "סיריאל" לפניה, וחריף מזה, של "הג'ינקס" – כולן יצירות דוקומנטריות – קו העלילה זלג לתוך העולם האמתי והפך לחדשות, לניוז, לכל דבר ועניין. ידיעות שפתחו מהדורות. במובן הזה, האנשים השפויים שרואים סדרה באופן מתמשך, ולא בבינג' בולמי, הם סקטור מקופח במובהק – המוסכמה התרבותית הלא-מדוברת היא שאין סיבה להתחשב בהם במרחב הציבורי. הם – אנחנו – שקופים.

(במאמר מוסגר 1: כאן חסכתי לרווחת כולם דיסקליימר מתנצל על עצם קטנותן של בעיות-עולם-ראשון מעין זו.)

(במאמר מוסגר 2: אני יודע, יש תוספים לבראוזר שנועדו לפתור את הבעייתיות הזאת, אבל אני לא סומך עליהם. הם בסך הכל ייצרו אשליה של ניקיון, שתסתיים בטרגדיה. משכך, הכישלון יהיה כפול – לא רק על עצם הגילוי, אלא גם על העובדה שחשבתי שאמנע ממנו בצורה כה נאיבית.)

אבל, פחות מעניין אותי לנסח פה איזושהי ביקורת על מה שעושה רושם שהוא בלתי נמנע. בעצם כדאי לדייק כאן יותר: אפשר לדמיין עולם שבו אתרי חדשות ושלוחותיהם ברשתות החברתיות נמנעים באופן וולנטרי מכל אזכור אפשרי של ספוילרים באופן ניסוח הכותרות וההפניות שלהם, אבל על פניו זו דרישה בלתי סבירה. לא עכשיו, לא בנתונים הקיימים. אולי פעם, אחרי שהפרסוניפיקציה של התכנים תמוסד (ואם אני מבין נכון, זה לגמרי בדרך לשם).

היומרה שלי היא יותר, נאמר, פנומנולוגית. מה אומרת הצפייה תחת חרדת ספוילר. איזו התכווננות אחרת היא מבְנה כלפי היצירה, אם בכלל. אז ראשית, הסיבה המובנת מאליה: הרצון להיות מופתע. אבל אני מדבר על הפתעה בקנה מידה אחר. לא על הפתעה מהסתעפות עלילתית כזאת דווקא ולא אחרת, אלא מעצם העובדה שיש עלילה. או שאין עלילה בכלל, רק זרם תודעה. שמדובר בסיפור אהבה. שעומד להתבצע פשע ושהסרט הוא עליו. שהסרט שהרגע התחלתי לראות הוא על מלחמת האזרחים. שהסרט הבא אחריו לא ריאליסטי (תחשבו על זה: התחלתי לראות סרט לא מזמן, ברוח הטקסט לא אגלה איזה, ואז, חמש דקות לתוכו, אחת הדמויות פתחה את פיה ואמרה בשיא הרצינות שמי שמגיע למלון שלה ולא מוצא אהבה, הופך בתוך שבועיים לחיה. סרט אדיר). שהדמות שמופיעה בסיקוונס הפותח היא הגיבורה; באותה מידה, היא גם יכלה לא להופיע יותר.

(האפשרות האחרונה, אגב, לא כל כך עובדת עם סרטים הוליוודיים וסדרות גדולות, משום שעצם זהותו של השחקן מסגירה את גיבוריותו. וזה אכן מבאס. זה הכי מבאס כשמבליחה דמות חדשה, בתפקיד קטן כביכול, שמשוחקת על ידי שחקן "חשוב", ואז אתה יודע שהוא כאן כדי להישאר, הנובאדי הזה. בסרטים זרים, לעומת זאת, זה עובד היטב).

the_jinx

רוברט דרסט, הפסיכו מהג'ינקס

אבל הרצון להיות מופתע הוא, עדיין, הרמה המובנת מאליה של העניין.

לכן אני שואל את עצמי האם יש עוד משהו. האם, כאמור, יש איזו התכוונות אחרת. והדבר הראשון שעולה בדעתי, על אף שהרלוונטיות שלו נראית במבט ראשון קלושה, זה שנדמה לי שפיתחתי איזה חוש שישי בנוגע לספוילרים. אני יודע להתעלם מהנוכחות שלהם בעולם, בכוח איזו אינטואיציה, או רגישות, או תשומת לב אחרת, או משהו מהטיפוס הזה. באמת. הם שקופים לי, ואני שקוף להם. את ההבנה הזאת אני חייב לחלוטין ל"מייקינג א מרדרר". כתבתי קודם על הפרטנרית שהיא לא הצליחה להימנע מידיעה מספיילרת על הסדרה ב"הארץ", וברור לי לחלוטין שהעובדה שהיא תקפה דווקא אותה, ולא אותי (אף על פי שכמות השעות שאני גולש באתרי חדשות ביום פחות או יותר כפולה), איננה מקרית. התוסף שדיברתי עליו קודם שוכן כנראה בקורטקס שלי[1]. כך הצלחתי להתחמק מכל אמירה עליה בכול פיד שהוא, ואותו הדבר בדיוק קרה לי גם עם "סיריאל" ו"הג'ינקס". וכן, האצבעות שלי די רועדות כרגע מהחשש שאני עושה לעצמי ג'ינקס.

האם ל"חוש השישי" הזה, מדומיין ככל שיהיה, יש משמעות כלשהי גם בהקשר של הצפייה (שהרי טווח הזמן שבו הוא פועל הוא כול הרגעים שבהם אני לא צופה)? אולי זו: ה"ניכוש" של כל אזכור של הסדרה מהעולם האמתי – במיוחד בהקשר של אלו הדוקומנטריות המככבות בחדשות – מאפשר לבסס איזה מעמד אחר עבורה. מרגע שהנוכחות שלה ב"עולם האמתי" מתפוגגת (אף שגם העולם הזה נחווה מתוך מסך, אבל לצורך העניין נניח בכל זאת איזושהי הבחנה בינו לבין מה שהופק ונוצר מלכתחילה כיצירה, כיחידת משמעות סגורה), כלומר מרגע שהסדרה הדוקומנטרית איננה חלק מ"העולם האמתי" יותר, המעמד שלה משתנה. עולם הסדרה הופך לעולם היחיד בנמצא. עולם ללא אובייקט ב"עולם האמתי".

אפשר לדמיין את זה באופן פלסטי ממש באמצעות המחשבה על מסך מחשב, שבחלון אחד שלו פתוחה הסדרה בנגן המדיה, ובחלון אחר, של הדפדפן, פתוחה ידיעה על אודותיה באתר חדשות. היעלמותו של הדפדפן משמעו שנגן המדיה הוא כל מה שיש. הסדרה היא העולם. כך שבמובן הזה, ההיאטמות לדיבור על הסדרה כן מאפשר איזו תשומת לב אחרת כלפיה. והיא נראית לי כמו צדו השני של אותו "חוש שישי".

הטענה הזאת טריוויאלית לחלוטין לגבי סדרה בדיונית – אף ידיעה על דון דרייפר לא תסתער עלינו מבין עמודי "דה-מרקר". ברור שאין עולם מחוץ לעולם-הסדרה. אבל מרגע שהיא נטענת (מלשון טיעון) לגבי סדרה דוקומנטרית כמו "מייקינג א מרדרר", היא נטענת (מלשון מטען) במידה של פרדוקסליות, כי הרי נדמה לנו שאין משמעות לעולם-הסדרה ללא עולם-המציאות. זה הרי מוקד העניין שלנו בה: הידיעה-כביכול שהאירועים שהתרחשו בה לקחו חלק במציאות. אבל כשחושבים על זה ברצינות, זה לא לחלוטין נכון. או לפחות – זה לא כל הסיפור.

ראשית, וזה תקף כמובן לגבי כל יצירה דוקומנטרית, המציאות איננה משמשת בה יותר מאשר חומר גלם; הארוחה היא כבר סיפור אחר לגמרי (ואם יש צורך באיזשהו סימוכין לטענה הזאת, הרי שהמיני-שערורייה סביב מידת האותנטיות של "הג'ינקס" סיפקה אותו.) וממילא, היא תמיד תהיה מורכבת מאינספור בחירות להראות את ההתרחשות מזווית מסוימת, ולא מזווית אחרת.

הסיבה השנייה שעשויה לרמוז שעולם-הסדרה לא לחלוטין מקובע לעולם-המציאות, או למצער שבהפרדה ביניהם טמונה יכולת להעניק לסדרה איזו תשומת לב אחרת, מתגלמת בטענה הבאה: אם נתעלם לרגע משיקולי יח"צ, אין לי כמעט ספק שהיוצרים של כל אחת מהסדרות הללו היו שמחים אם לא היתה נכתבת עליה מילה במדיה. מדוע? משום שבמקרה כזה היתה נשמרת שליטתם המלאה, הטוטלית, בעיצוב הדמויות שלה ובמשמעות מהלכיהן בתודעת הצופה. בהקשר זה, לכן, ההיאטמות לספוילרים מחדדת איזשהו מובן של "צפייה אידיאלית" בסדרה. כל סדרה. אידיאה של צפייה.

על העובדה שצפייה אידיאלית שכזאת מניחה את כיליונם של החיים החברתיים, נדבר בפרק הבא[2].

[1] כאן המקום לציין שחוש שישי שכזה לא היה מתאפשר, כמובן, אלמלא נשען על אי-אילו פרוצדורות תועלתניות ואף – בואו נודה על האמת – פרזיטיות. כך, לדוגמה, הסירוב העיקש שלי לראות טריילרים נשען על ההסכמה של דמות אחרת בבית, תמיד אותה אחת, לבחור את הסרטים ואחר כך גם להיות זו שמורידה את הכתוביות ומוודא שהן בסינק. זה מזכיר לי קצת (ואני כמובן לא עושה שום דבר בקשר לזה) את אותם אנשים שעד לפני כמה שנים עוד הרשו לעצמם להימנע מהחזקה של נייד, כשהסיבה היחידה שיכלו להרשות לעצמם לנהוג כך היתה שרוב הזמן עמדה לרשותם האופציה לעשות שיחה מטלפונים של חברים

[2] לא באמת

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s