המציג אינו אדם

בפתיחת הסרט הדוקומנטרי על ניק קייב, "20,000 יום על פני האדמה", הוא מגלה שיש לו עסקת חבילה עם אשתו: כל התכנים הקשים שכרוכים בדרך כלל בחיי נישואים עוברים במקרה שלהם "קניבליזציה", כלומר מעוכלים ונפלטים בצורת שיר. האמירה הזאת מיד פותחת ערוץ בתודעת הצופה, שמבקש להתמלא בסיפורים על אודות גרסת בית משפחת קייב לקשיי חיי הנישואים. "ניק קייב מאחר לאספת הורים". "ניק קייב שורף את הקיש". כזה. אלא שהערוץ נותר ריק עד סוף הסרט: קייב מוצג כדמות גדולה מהחיים, אטומה לטרדות היומיום.

במובן כלשהו, זה היופי של "20,000". הסרט, שמתחזה לדוקו בסגנון "יום בחיי" ולוקח אותו לנקודה הכי רחוקה שיש מערוץ E, הוא דין וחשבון חכם על מוסד גיבור התרבות, רק מהצד של הגיבור, לא של התרבות. ליתר דיוק, טוען הסרט, אי אפשר באמת להפריד בין השניים – קייב מעצב את התרבות ממש כשם שהוא מעוצב על ידה. אבל מכיוון שלא צריך יצירה בת שעה וחצי שתסביר לנו אילו שירים נהדרים הוא כתב, המיקוד עובר לאגף השני של המשוואה.

כאן, הסרט דווקא לא נופל לקלישאה הז'אנרית נוסח "בדידותו של אליל ההמונים", אבל גם לא מעתיר עלינו יותר מדי רגעים שבהם קייב פורט את מלאכת הרוק-סטאר למרכיביה. רוב הזמן הוא נותר הרמטי, ומפצה על כך בהמצאות תסריטאיות נהדרות ובדמיון של מכשפים. אבל ככל שקייב מתרחק, משהו בעמדה הבסיסית שלו מולנו מתבהר.

באחת הסצנות, בעת נסיעה במכונית לצד השחקן הבריטי ריי ווינסטון, קייב אומר לו: "רוק-סטאר הוא מישהו שאתה אמור לזהות ממרחקים, זה משהו אתה צריך להיות מסוגל לצייר בקו אחד. הם לא יכולים להשתנות כל שבוע שני… זה מה שהופך אותם לדמויי אלים". זו אמירה נהדרת, כי היא מנסחת את האמת הפשוטה של היות-סלב מפי הסוס: אתה חייב להיות קריקטורה, או שלא תהיה בכלל.

אז איפה זה שם את ניק קייב? האם הוא מודה בכזאת קלות שהוא קריקטורה? התשובה, באופן מבריק למדי, היא "כן".

כאשר סלב מצטלם לתוכנית בערוץ E שמתיימרת "לחשוף את שגרת היומיום שלו", הוא נאלץ לחשוף פרטים אישיים, גם אם בנאליים, על אודות חייו – איך נראית המכונית שלו, פנים הדירה שלו, אמא שלו – בתמורה להבטחה של התוכנית להאדיר את דמותו. קייב, לעומת זאת, נוסע לכל אורך הסרט ביגואר שההפקה שכרה ומתגורר בבית זר. את אשתו והילדים רואים להרף עין בלבד. כלומר, ההסכמה שלו לככב בסרט נקנתה בברטר שהתמורה שלו היא לא לחשוף כמעט כלום ממציאות חייו, להיוותר אניגמה. זה האופן שבו הוא מרוויח את החירות שלו. את הקניבליזציה הוא מאפשר רק באמצעות האמנות.

כך, הוא מותיר אותנו לחשוב מחשבות נוגות על סלבס שמוכרים את אמא שלהם, ליטרלית.