כל כך רציתי לראות את דייויד בואי זקן

הוא היה רק בן 25 כשכתב את השיר הראשון שלו על ההרגשה שמלווה כוכב רוק מזדקן. כבר אז תהה איך זה יהיה. אפילו שהיה רק בתחילת דרכו, עוד לפני שיא תהילתו. כבר אז הוא ראה את עצמו מבחוץ, עוד 50 שנה. ואולי, כך אני מדמיינת, על אף גילו הצעיר, כבר אז הוא הרגיש זקן, כי איך אפשר לכתוב שיר כמו “Rock ‘n’ roll suicide” בלי להרגיש זקן?

ובאמת תמיד היה בו משהו קצת זקן – הגוף החלוש והצנום, חיוורון המוות, השיניים העקומות והצהבהבות, האישון המורחב-תמידית, כמו עין זכוכית של פוחלץ שלעולם לא תגיב לשינויי התאורה. הרבה נכתב על המראה האנדרוגיני שלו, אבל המראה של בואי לא טשטש רק גבולות של זהות, אלא גם גבולות ביולוגיים-כביכול, כמו הגבול בין צעיר לזקן (“בשר טרי” ל”בשר רקוב”). לא בכדי הוא נבחר לשחק ערפד (חי-מת) ב”הרעב” וחייזר (אורגניזם לא מוכר) ב”האיש שנפל מכוכב אחר” – יצורים שלא נענים בקלות להגדרות של זכר/נקבה, צעיר/זקן.

בשיריו, בואי קישר בין ההזדקנות של כוכב הרוק לבין ערפדות, או אולי בכלל בין ערפדים לכוכבי רוק – נרקומנים של אהבה שמוצצים את החוויות של כולנו ויורקים אותן בחזרה בצורת שירים. כוכב הרוק המזדקן של בואי עוד-לא-באמת-מת, אבל גם כבר-לא-באמת-חי (כי איבד את אהבת הקהל). ב- “Rock ‘n’ roll suicide” הוא כותב עליו: “אתה חולף על פני בית הקפה אבל אתה לא אוכל כשאתה חי כל כך הרבה זמן” או “היום מפציע אז אתה ממהר הביתה/ אל תיתן לשמש לפוצץ את הצל שלך” – כלומר, הוא מתאר אותו באמצעות מטאפורות מעולם הערפדות. כוכב הרוק המזדקן מתואר כשוכן-מחשכים שאינו אוכל ושהשמש ממיתה אותו.

בשירו המאוחר יחסית, מלפני שנתיים, “The stars (are out tonight)” חוזר בואי ומתאר כוכבי-רוק במונחים ערפדיים –  מוצצים את הדם של האוהדים, חיים על תשומת לב, נכחדים בשל היעדרה. הפעם הערפדות בולטת גם בדימויים שמופיעים בקליפ שמלווה את השיר, כמו גם בעצם הבחירה ללהק את טילדה סווינטון, בעלת המראה הערפדי המושלם, שאף גילמה ערפדית באותה שנה בסרטו של ג’רמוש “רק האוהבים שורדים”.

בואי שר: “הכוכבים לעולם אינם ישנים/ המתים והחיים”, ומתאר אותם כנטולי מיניות, כגוססים וכאלמותיים, כיצורים ש”שורפים אותך עם החיוכים המסנוורים שלהם/ לוכדים אותך עם העיניים היפות שלהם”, וזאת אף על פי שהם “שבורים ומבוישים או שתויים ומפוחדים”. ההקבלה בין היופי השמימי לבין הריקנות הנפשית העמוקה בהחלט מעלה על הדעת את דמותו הרומנטית-טראגית של הערפד.

אפשר לומר שכוכבי הרוק הם ערפדים, מבחינתו של בואי, כי הם “גונבים את הזמן”, אבל “רק ליום אחד” כמו שהוא מזכיר לנו ב- “Heroes”. לכן הם גם מקרה טראגי במיוחד של ערפדות, בדיוק כמו זה של ג’ון, הערפד אותו מגלם בואי בסרט “הרעב”, שמזדקן פתאום, בבת-אחת, אחרי שתפס עצמו כאלמותי. כמוהו, גם כוכבי-הרוק של בואי מגלים פתאום שהכול היה שקר ושווירוס מסתורי בשם “החיים” מזקין אותם בקצב מאיץ והולך, בדיוק כמו את שאר בני-האנוש.

אבל לא כך במקרה הפרטי של בואי, שאולי נולד זקן, אבל רק הלך והצעיר ככל שהתבגר. באורך פלאי, ככל שחלף הזמן בואי הפך ליפה יותר, וככל שהתקרב לגיל שבו כבר נהוג להראות סימני חולשה גופנית, כך הלך והתרחק מהמראה האינוולידי והחולני שאפיין אותו בצעירותו. במקום שהבשר ילך וידלדל, נראה שהוא רק הלך והתחזק. ערפד אמתי, כך היה נראה לי לעתים (והו, כמה טעיתי).

ואולי דווקא האימון הוא שהדף את ההזדקנות, כמו לחש קסמים. שכן בואי, שאף פעם לא באמת היה צעיר, גם לא היה זקן אף פעם. הוא לא הפסיק לחדש, עד יום מותו, ובדיוק בגלל זה המוות שלו כל כך מתסכל, כל כך עצוב.

דווקא בגלל כל הדברים האלה, כל כך רציתי לראות את דיוויד בואי זקן. בניגוד לכל כך הרבה כוכבי רוק אחרים, שביחס אליהם עברה לי לא פעם בראש המחשבה המרושעת שאולי מוטב היה לו מתו בגיל צעיר, בואי נולד להיות כוכב רוק זקן, הוא התכונן לזה כל החיים, מאז “Rock ‘n’ roll suicide”.

אבל דיוויד בואי, שהרבה לכתוב על איך זה מרגיש להיות זקן, כבר לעולם לא יהיה זקן.