העונה הראשונה של הסדרה Stranger Things (תֵכונה מעתה, בהיעדר שם הגיוני אחר, ס"ת') התחילה מצוין, נחלשה מאוד באמצעה והסתיימה לא רע (מאחר שהטקסט נועד בגדול למי שצפה, וגם עומד לכלול ספוילרים, אני לא אפרט את המהלך העלילתי). מרבית הבעיות נבעו לטעמי מחוסר עקביות וחוסר נימוק תסריטאי: שאלת היקף ידיעת השפה של אילבן היתה הפכפכה וסתרה את עצמה פעם אחר פעם, הממד האחר, או המקביל, לא היה מספיק לכיד ומנומק (למשל, למה יש בו רק מפלצת אחת?), ועוד.
עד כאן רשימת המכולת. היא פחות חשובה, משום שזו סדרה שהרבה מהעניין בה נובע מהאווירה; מתחושת העולם שהיא נוסכת ופחות מהפרטים המרכיבים אותו. אין לי ספק שגם היוצרים היו חותמים על הקביעה הזאת. המאמץ שלהם ליצור סדרה מאובחנת מבחינה ויזואלית שתתפקד כמחווה ברורה לסרטי הנעורים של שנות השמונים ("חזרה לעתיד", "הגוניס" ועוד), הוא כל כך מובהק, עד שלעתים הוא כמעט מזיע-מדי מרוב מאמץ. ברמה הסמלית, אפשר לראות את העדפת-האווירה-על-הפרטים אפילו בשם הקרדיט שלהם: "The Duffer brothers". הם העדיפו להשמיט את שמותיהם הפרטיים לטובת מכלול שישמש כמיתוג מחושב ומודע-לעצמו, בניגוד למשל לאחים כהן, שחותמים בשמותיהם המלאים על סרטיהם ומכונים "האחים כהן" רק על ידי אחרים. בפרפרזה על השיר של קנאק פופ – זה לא שם, זו חולצה.
ואיזו חולצה היא ס"ת', איזה מותג? כאמור, המנון לאייטיז, או ליתר דיוק לסרטי האייטיז – לייצוג של התקופה בקולנוע, על כל הקונבנציות שמאפיינות אותו. האייטיז כפי שצפינו בהם מבעד לשורת סרטים אמריקאים וכפי שמעולם לא התקיימו באמת. התחושה שעולה מהסצנה בפרק הראשון, של חבורת הילדים דוהרת על אופניי BMX בעיירה אמריקאית שכוחת האל, מחפשת אחר הרפתקאות שיקימו לתחייה את הדמיונות שעד כה השתעשעו בהם רק ברמת המשחק (לרוב, משחקי תפקידים בנוסח "מבוכים ודרקונים"), כה מוכרת, עד שלוקחות בדיוק שתי שניות כדי להיזכר מניין: מסצנה ב"גוניס", או שמא מ"אי-טי". בסרטי הילדים ההם של ספילברג מתחילת האייטיז, נראים ילדים דוהרים באופניים לקצה העיירה בחיפוש אחר הלא-מוכר, על סף הלא-מציאותי.
"הגוניס", מ-85', הוא סרט הילדים האהוב עלי וכנראה שבזכות זה אימצתי בחום את ס"ת', על אף מותגיותה (כלומר היותה מוצר פופ אירוני ומודע לעצמו, על המנייריזם הכרוך בכך בהכרח). הייתי קטן מכדי לראות אותו בקולנוע, ואחרי שפספסתי כמה סיבובים שלו בערוץ 4, הוא ערוץ הסרטים של הכבלים, ילדה בכיתה השאילה לי אותו על קלטת VHS. קדמו לו על הקלטת מספר קליפים של מייקל ג'קסון שנאספו מ-MTV בעמל רב, כנראה על ידי אחותה, והרכיבו גלויה מושלמת מהאייטיז, שנים ספורות אחרי שהסתיימו (למעשה, הן לא באמת הסתיימו; האייטיז של ארצות הברית התקיימו בישראל הלכה למעשה בניינטיז: החרם הערבי בדיוק הסתיים, פפסי, מקדונלדס ו-MTV נכנסו לארץ ואמני פופ כמו מייקל ג'קסון ומדונה התחילו לבוא להופיע כאן, בנוסף לאמנים "רציניים" כמו דילן, פול סיימון ודייר סטרייטס).
בכתבה שקראתי ממש לאחרונה, נכתב ש-85' היתה השנה הגדולה האחרונה של סרטי ילדים בקולנוע מסיבה פרוזאית ולמען האמת גם די מכעיסה. הטריק שבבסיס אותם סרטים, כלשון אותה כתבה (או יותר נכון, כלשון ביקורת על ה"גוניס" מ-85' שהיא ציטטה), הוא שהילדים בני ה-13 וה-14 שבמרכזם התנהגו באופן מעט מבוגר מכפי גילם. זאת, בשונה מהקונבנציה שאפיינה את סרטי דיסני, שבהם כל הדמויות כולן התנהגו כאילו הן בנות 12. כתוצאה, הסרטים האלה פנו לילדים ולבני נוער כאחד. אלא ששיטת הדירוג שנכנסה באותה שנה, שלפיה סרטים מסוימים נאסרו לצפייה על ילדים עד גיל 13, פיצלה את הסוגה לשניים, וכך סרטי הילדים נעשו יותר ויותר ילדותיים, וסרטי מבוגרים – בוגרים ("הוק" של ספילברג הוא אולי יוצא דופן, בהיותו סרט ילדים סופר מתוחכם, אבל ייתכן שכה מתוחכם עד שהוא כבר סרט מבוגרים לכול דבר ועניין).
הטריק של ס"ת' מורכב יותר ולכן גם יפה יותר. חבורת הילדים, שרבה על כל שטות, אינה דווקא בוגרת מכפי גילה, אבל היא רותמת בצורה קולעת את ההיגיון הילדי כדי לפתור בעיות שעולם המבוגרים אינו מוצא להם מענה. הביטוי הממצה ביותר לכך הוא רגע ההבנה שקיים ממד נוסף – הבנה שמבליחה בזכות העובדה שאת ההיגיון של עולם כזה הם כבר מכירים ממשחקי התפקידים. הם כבר היו שם, מבלי להיות שם. זהו היפוך מעניין משום שהוא ממסמס את ההייררכיה בין עולם המבוגרים לילדים, לפיה הראשון עליון בהכרח על האחרון. על פי ס"ת', ההפך הוא הנכון: ישנן בעיות שהפתרונות להם זרים לעולם המבוגרים, ככלל משום שזהו עולם של סיבתיות, של סיבה ומסובב. יתר על כן, הוא נאמן לעיקרון הקאנטיאני שלפיו הבלתי-מותנה, או הדבר כפי שהוא לעצמו, ממילא לא נתון לנו, ולכן לא נותר לנו אלא להתמקד במה שאנחנו כן יכולים לתפוס. לכן, כשמופיע מה שחורג מהזמן ומהמרחב המוכרים (במקרה הזה, מהמרחב), ההיגיון של עולם המבוגרים חדל להיות תקף לגביו ובהתאם, יש טעם בכניסתם של הילדים לתמונה.
ההיגיון הילדי הוא למעשה היגיון ששובר את הסיבתיות הקשיחה של חיי היומיום, והוא עשוי להיות רלוונטי גם בעולם שאיננו מכיל ממד נוסף, ולו בשל העובדה הפשוטה שהוא מרחיב את הדעת ואת קשת האפשרויות הנפרשות בפנינו במפגש עם המציאות. אפשר לכנותו גם היגיון לא-ליניארי או לא-סיבתי, או מינורי, או אפילו נשי. יש כתיבה תיאורטית ענפה המסנגרת עליו, מתוך ניסיון לשבור את הדיכוטומיה שבה כלואה המחשבה המערבית, המשכפלת את עצמה בכוח יצירתן של דיכוטומיות נוספות, בהיותן דפוס החשיבה הדיפולטי, ועל ידי כך משכפלת גם את האלימות הכרוכה בחלוקת החומר המגוון לשתי קטגוריות קוטביות תמיד: האני והאחר, אנחנו והם, גברים ונשים ועוד. לא זה המקום להיכנס אליה.
אפשר רק לציין שבראייה כזאת, גם ס"ת' מסתיימת באכזבה מסוימת, שכן השבת הסדר על כנו מתאפשרת באמצעות הפעלתו של ההיגיון הישן והרע בעולם החדש שהתגלה – השריף החסון נשלח (ביחד עם אמו של הילד הנעדר, יש לומר) לעומק הממד הנוסף, כדי להשיב את הילד הנעדר בכוח הזרוע. גם העובדה שמי שהורגת לבסוף את המפלצת היא אילבן, הילדה ועוד ממין נקבה, לאו דווקא מבשרת את העדפת ההיגיון הילדי, שכן השימוש בכוח הוא המשמעותי כאן, והוא ממילא מזוהה עם הקטגוריות הישנות. אבל מי יודע, אולי בעונה הבאה היחסים בין אנשי הממד המוכר לאנשי הממד החדש לא יהיו לעומתיים, וכולם ישתפו פעולה לטובת פענוח סוד חיי הנצח.
המודָה 