קשה לכתוב על מוזיקה. כיוון שהיא לא אמנות מייצגת, כמעט שלא מעניין לכתוב פרשנות על ה"תוכן" שלה. כדי להצליח בכל זאת לעניין, צריך לטעמי להתנתק ממנה ולומר משהו בהשראתה, או בעקבותיה, אבל לא עליה גופא. הביקורת צריכה להיות מעין יצירה בפני עצמה, יצירה על היצירה. מעטות מצליחות. אולי שתיים בשנה. באחד המגזינים הישנים, "דיג'יי העיר" או "42 מעלות", הופעלה הלוגיקה הזאת במהופך כשהיה מצוין בצד הטקסט איזו מוזיקה נשמעה, או אילו חומרים נצרכו, בעת כתיבתו.
בעת כתיבת הטקסט הזה נשמע שקט ומטוסים שחלפו בחוץ, יונקים את האוויר מהשמים.
*
ועדת חריגים היא הלהקה שהכי אהבתי בשנתיים האחרונות, והיא אפילו שרה בעברית. לא ברור האם כל כך אהבתי אותה בגלל שהיא שרה בעברית, או שבגלל שכל כך אהבתי אותה, היא שרה בעברית. אם להתעלם לרגע מהעובדה שאין לי עניין יוצא דופן בשירה בעברית – זה מאוד מעניין לחשוב על יצירה מתמלאת בתוכן שלה רטרואקטיבית, בכפוף להעדפות הנמען שלה. Where is my mind מסיים בצורה כה קולוסאלית את "מועדון קרב" כי זה השיר ששמעתי הכי הרבה פעמים בשנה שבה יצא. הטענה המפורסמת של הסוציולוג ברונו לאטור היא שלואי פסטר היה אירוע משמעותי עבור החיידקים לא פחות מאשר החיידקים היו אירוע משמעותי עבור לואי פסטר, ויש בה היגיון רב. בהכללה שערורייתית: מאחר שהאופן שבו אנחנו חושבים על חיידקים הוא שרירותי – זו הבנייה, לא הכרח, וככזאת יכלה להיות מומשגת גם בצורות רבות אחרות – העובדה ש"חיידק" הומשג על ידי פסטר בצורה זו ולא אחרת, היא מה שיצר את החיידק כפי שאנו מכירים אותו היום. החיידקים, במובן הזה, הומצאו על ידי פסטר, ולא התגלו על ידו.
העובדה שאני אוהב את ועדת חריגים היא זו שגרמה לה לשיר בעברית.
*
ואולי כן יש ערך לשפה. הרי אי אפשר היה לשיר באנגלית: "כשדיזנגוף סנטר יקרוס אל עצמו". אבל זו דוגמה קלה מדי, לאו דווקא מייצגת. דוגמה רלוונטית יותר: אם המובן של המשפט "זה בסדר לפחד" (נֵהֶגַה "פסדר"; ה"לפחד" נמרח בנונשאלנט כמו אודם) היה נמסר באנגלית, הוא לא היה יוצר את אותו אפקט נפשי. יש רישום אחר לאמירה "זה בסדר לפחד" כשהיא נאמרת בעברית למי שעברית היא שפת אמו, מאשר אם היתה נמסרת בשפה אחרת. בעצם לא: יש רישום אחר לאמירה "זה בסדר לפחד" כשהיא נאמרת בעברית כשאני שומע אותה, מאשר אם היתה נמסרת בשפה אחרת.
*
כמובן, עם זאת, שהמלים הן לא העיקר. רוב הזמן אני בכלל לא מבין אותן. העיקר הוא הסאונד והמלודיה, ראש בראש. כשאני קורא בביקורות מוזיקה את המילה "סאונד", הראש שלי מתחיל לצנוח באופן בלתי נשלט, והאמירה הדי חבוטה, Talking about music is like dancing about architecture, עולה כמו מאליה. ובכל זאת: הסאונד. הסאונד הוא הדרמה של החסר-מובן. מה שצריך להבין לגבי סאונד זה שכיוון שהוא איכות כל כך מופשטת, הוא עשוי לתפקד בצורה מאוד אינטנסיבית כנשורת של חוויות, או אפילו של תקופות שלמות. בחמקמקותו, הוא עשוי להלום מאוד את הלא-מנוסח והלא-מוגדר ששקע מתוך הבליל. ההבחנה בינו לבין מלודיה אנלוגית במשהו להבחנה בין לחות לבין מים: בניגוד למים, לחות חודרת גם לנקיקים שאליהם אין למים גישה פיזית. גם היא, כמו הסאונד, מפרקת את החומר מבפנים.
*
הסאונד של ועדת חריגים הוא נשורת של שנת 2007. כשאני שומע אותו, אני חושב על שנת 2007. לא יודע למה. לא יודע אם בגלל שהיו אז הרבה להקות שנשמעו ככה, או שבגלל שזו השנה האחרונה שבה עדיין ידעתי איך להקות-בנות-אותה-השנה נשמעות. מאז הפסקתי לעקוב והכל מבחינתי הפך לבליל אחד, ללא חלוקה כרונולוגית, קצת כמו שפעם, בתחילת הניינטיז, הפסיקו לכתוב על מספרי רישוי של מכוניות את שנת הייצור. המפגרים חשבו שזה גורם לנהגים להתחרות אחד בשני על הכביש. אז שנת אלפיים ושבע. אני נזכר בדירה שגרתי בה אז, די מסריחה האמת. בערבים חמים מאוד. לחות בכל מקום. במעין הגיון של סינסתזיה, גם עומד לי טעם של בירה בפה. הדים של צעקות בראש. לחות בכל מקום.
*
האלבום ששמעתי, אולי, הכי הרבה פעמים בשנת 2007 היה: The Besnard Lakes Are the Dark Horse, של The besnard lakes. גם הם מעין שוגייזינג חולמני וסמיך, אם להתנסח במלים של מבקרי מוזיקה. אבל בכל שפה שלא תהיה – הדמיון בין שתי הלהקות ניכר. לפני כמה שבועות שמעתי את הבסנרד לייקס לייב בברלין, במועדון יותר קטן מהצוזאמן, והצוזאמן הוא אפילו לא מועדון. אם היו שואלים אותי לפני חודש, הייתי מהמר שהם כבר לא קיימים. אבל זה מה שאיבנטים דוט קום העלה בחכתו. זה וא-הא. את שאר האקטים לא הכרתי, הפסקתי לעקוב כאמור ב-2007, עם בסנרד לייק תקועים במערכת, כלומר באייפוד 40 ג'יגה לבן עם עטיפת פלסטיק שקופה שסחב כמעט חצי עשור. על כל פנים, הם נתנו הופעה מעולה, ממש. הם ניגנו כאילו בשביל עצמם, מבקשים לעניין את נפשותיהם הבודדות, כמו כל הנפשות כולן, חסרי דאגות מההשתקפות החיצונית של המאמץ. נראה שהצליח להם. הם נראו כמו אנשי המקצוע שמאיישים את ועדות החריגים.
דה בסנרד לייקס בברלין
יש משהו מוזר בכל העניין הזה עם ועדת חריגים: הם להקה של עכשיו, אבל התחושה היא של פעם. של העבר הקרוב. אני חושב שזה לא בכדי. הם עצמם שרים: "נפרוש מבית הספר ונישן בצהריים". העבר הקרוב שלי, בית הספר שלהם. אולי זה חופף (לא כרונולוגית, אבל ייתכן שהתדר דומה). ועדיין – זה לא בצורה נוסטלגית זולה. לא אידיאליזציה ריקה. זה כמו ההבדל בין חנויות וינטאג' לרטרו: באחרונות יש תמיד ריח מוגזם של לבנדר.
*
ואולי התשובה היא, שגרתי אז בדרך יפו-עליה.
המודָה 