לפני יותר מעשור, כשעבדתי ככתב מתחיל במקומון תל אביבי (כמה טקסטים בעברית כבר נפתחו במלים האלה?), הוטל עלי להכין כתבה על מיני-שחיתות שהתגלתה בתיכון שבו למדתי. אני לא לחלוטין זוכר את הפרטים, אבל בגדול דוּבּר על אגדת כדורסל בדימוס שקיבל משכורת יפה על תפקיד ניהולי שמילא בנבחרת, תפקיד שבמקרה הטוב היה טקסי ובמקרה הרע פיקטיבי.
על אף שהסיפור התפרסם לבסוף בשער, העוון, כפי שאפשר לראות, לא היה מובהק, ומה שנדרש ממני היה בעיקר ההבנה איך העסק עבד בפועל, ברמה היומיומית: האם האיש הגיע לאימונים, קיבל החלטות וכולי. כדי לגבש תמונה בשאלות הללו, מצאתי את עצמי מדבר בין היתר עם המורה שלי לשעבר להתעמלות, שהיה במקרה גם אבא של ילד שלמד אתי בכיתה. נקרא לו גבי. זו היתה התנגשות עולמות מבחינתי. וכדי להוסיף חטא על פשע, בשלב כלשהו של השיחה, הנוסטלגית ממילא, גבי שינה לטון רך אפילו יותר ואמר לי בערך ככה: "איתי, אני מכיר אותך ואני יודע שאתה רוצה את טובת הבית ספר, שהלב שלך במקום הנכון. אין לי ספק שתעשה מה שצריך."
כשלעצמי, תיעבתי את בית הספר. לגבי גבי, חשוב להבין שהיה אדם חף מציניות ושהתכוון למלים הללו באמת ובתמים. זו בפירוש לא היתה אמירה טקטית. הרגשתי עווית קטנה באזור בית החזה.
מעבר לה, זה היה רגע של בהירות. חתיכה קטנה מחיי נראתה פתאום באור חדש, כמו באותם מודלים שולחניים של ערים, שבכל פעם מואר בהן רובע אחר. תחת האור החדש, היחס ביני לבין גבי, ובין שנינו לבין העולם שמחוץ לבית הספר, נראה אחר. התגלתה איזושהי נפרדות שלפני לכן אף פעם לא נתתי את דעתי עליה. בניסוח גס, גבי נראה לי מבוסס באיזו הוויה פרובינציאלית, שהגורם שארגן אותה הוא הנאמנות לקהילה, בעוד שאני התרחקתי כביכול צעד אחד החוצה, כמו בזום-אאוט, והמרתי את הקהילה ביחידת התייחסות רחבה יותר. זה לפחות מה שהרגשתי אז.
נזכרתי בסיפור הזה אתמול, כשצפיתי ב"ספוטלייט" (מכאן ואילך – ספוילרים), מותחן על חבורת עיתונאים-חוקרים מבוסטון שחושפת פרשת התעללות של כמרים בילדים חסרי ישע. בשליש האחרון של הסיפור, כשפיט קונלי, איש עסקים בעל מעמד בקהילה (ודמות שולית יחסית בסרט), מבקש מרובי, עורך התחקיר, לרדת מהפרסום, הוא אומר לו שאין לו ספק שמי שדוחף אותו הוא העורך הראשי של העיתון, ש"לא אכפת לו מהעיר כמו שלנו אכפת ממנה". והרי אין בכך פליאה, משום שהוא, העורך הראשי, בסך הכול שואף להותיר חותם בקדנציה הקצרה שלו, וכשהיא תסתיים, ימשיך לעיר הבאה. זאת בעוד שלו, לרובי, עורך התחקיר, אין לאן ללכת. הוא יישאר בבוסטון, היכן שהכנסייה הקתולית היתה ותהיה גורם משפיע, כנראה לעולם ועד.
"ספוטלייט" מגולל סיפור שהתרחש ב-2001, רגע אחרי אחרי שהמו"ל של ה"ניו יורק טיימס" עוד היה מוכן לשלם כסף טוב על עיתון כמו ה"בוסטון גלוב" (שמככב בסרט), ורגע לפני התנפצותה של העיתונות האמריקאית לרסיסים (בוודאי זו המקומית). בעומק הסיפור שוכן האתוס העיתונאי האמריקאי, לפיו עיתונאים הם אנשי מקצוע נטולי פניות ונטולי אגו (כוכב הסרט, מייקל, בגילום מארק רופאלו, מתגורר לבד בדירת חדר), שהמוטיבציה היחידה המניעה אותם היא תיקון עולם. כלומר גאולתו של העולם האחד שיהיה ודאי מקובל על הכול. וכדי שלא נתבלבל בינם לבין אילנה דיין, מהדהדים ברקע פסקול מזיגת הוויסקי וריחות ההוט-דוג ממגרש הבייסבול הסמוך למקום מושב המערכת.
כשעל המאזניים עומדת חשיפת פרשה כה מחרידה – והרי אין עבירה חמורה יותר מפדופיליה – האמירה של פיט קונלי נתפשת כמפגן של ציניות. "אלה רק כמה תפוחים רקובים", "הקרדינל אולי לא מושלם"… העיקר שאפשר יהיה ללכת בערב לבר של הגילדה מבלי להיתקל בפרצופים זועמים. הקהילתיות כמפלטו של הנבל. האמירה הזאת מתחדדת אף יותר בראי טענה אחרת של "ספוטלייט", לפיה חרף מיליוני האנשים שמונה אוכלוסיית בוסטון, היא מתנהלת כעיירה קטנה – מציאות שנוצרה במידה רבה בגלל הכנסייה.
כך, הצבע השלילי הזה שבו "ספוטלייט" צובע את ערך הקהילתיות, מנגיד אותו במובהק לאתוס המודרניסטי הוותיק, השואף לחטא את השחיתות באמצעות חשיפתה לאור השמש. כלומר הקהילתיות מוצגת במובן מסוים כאויבת החשיפה העיתונאית, ובמשתמע, כאויבת הצדק. בהתאמה, דמויות העיתונאים ב"ספוטלייט" (הכתבים יותר מאשר העורך הווטרן), מוצגות כמי שמנהלים אף הם חיי פרישות – מהקהילה, במקרה שלהם. הם זאבים בודדים, אאוטסיידרים, בוודאי זרים לאורח החיים הקהילתי. הם עלולים היו להיפגע מהכמרים בילדותם, אבל כל זה הוא כעת זיכרון רחוק. בחייהם הבוגרים כעיתונאים, אומר לנו הסרט, אותה פרישות נדמית כתנאי הכרחי לעבודת תחקיר שאין בה משוא פנים. יתר על כן, היא מדגישה את הצלחתם היכן שהכמרים כשלו, שכן פרישותם של אלו האחרונים התגלתה כזיוף.
נשאלת אפוא השאלה: אם עיתונאים-חוקרים מוצגים בהכרח כאאוטסיידרים ביחס לחברה בה הם חיים, מה פשר הלהט שלהם לתקנהּ? בהיעדר חיבור לחברה שבה הם חיים, מהיכן המוטיבציה הנדרשת כדי לשמש בתפקיד כה סיזיפי?
כשהעוולה העומדת על הפרק היא אחת הקשות ביותר על הספקטרום, כמו ב"ספוטלייט", התשובה לשאלה קלה. הצדק האוניברסלי גובר בקלות על תחושת הקהילתיות, וההון הסימבולי שהעיתונאי עשוי להרוויח כנגד השבתו על כנו – בהתאם. אבל ניתן להעלות על הדעת, ודי בקלות, שורה של מקרים פחות מובהקים מפדופיליה, שהאיזון שמתבצע במסגרתם בין החובה הקהילתית לבין ערך אחר, יהא אשר יהא, מעורער בהרבה. במלים אחרות, אם גבי המורה שאב תחושת משמעות מהעובדה ששמה של אגדת הכדורסל התנוסס מעל נבחרת התיכון שבו הוא מלמד, מי אני שאדפוק לו אותה, אפילו אם הדבר עלה למשרד החינוך בעיר כמה אלפי שקלים בחודש?
התשובה היא, שהערך שעמד כאן בסתירה לרצון הקהילתי (אף שהוא חלש ולא מובהק, אבל משרת בצורה סבירה את הטיעון), הוא המינהל תקין. במקרים אחרים זה עשוי להיות החוק או המדינה. כך או כך, המשותף לכולם, הוא שמדובר בהפשטות שאין מאחוריהן פנים, בניגוד לקהילה שמאחוריה כן יש פנים. האמירה של "ספוטלייט", לכן, היא שכדי שהעיתונאי-החוקר יבצע היטב את תפקידו, מומלץ לו שיפעל בסביבה אנונימית. בתוך כך, הגורם שיאפשר לו לתפקד בה היטב, חרף הסתירה בין זה לבין איזו נטייה אנושית בסיסית, הוא מבנה אישיותו הפסיכולוגי, שכנראה נמצא בתואם עם המקצוע שבחר.
מבחינה קולנועית, סיבת הזיהוי בין העיתונאי לאאוטסיידר די ברורה. היא דומה לסיבה שבעטיה גיבור קולנועי רומנטי אחר, הבלש, נוּסח כאאוטסיידר. כשני מבקרים חברתיים, שניהם מתבוננים בחברה מבחוץ, אורבים לה ביותר ממובן אחד. אבל האם יש לזיהוי הזה תוקף גם בעולם האמתי? התשובה, באופן טראגי למדי, היא "מה זה משנה". כמה עיתונאים-חוקרים כבר יש. בישראל אפשר למנות אותם על כף יד אחת.
אלא שבעשור וחצי שעבר מאז ההתרחשויות סביבן נסוב "ספוט-לייט", לא רק העיתונות עברה שינויים מרחיקי לכת שכרסמו באתוס שלה, אלא גם האובייקט שלה – החברה שקוראת אותה. החברה המערבית העכשווית, באופן ממוצע, דווקא הולכת ומתחברתת; הולכת ונעשית קהילתית יותר – גם אם במובן מעט שונה – באמצעות הרשתות החברתיות. לכן השאלה המעניינת יותר, היא האם יש קשר בין היעלמותו של העיתונאי החוקר, להשתנות הדפוסים החברתיים, להשתנות האתוס אפילו.
במובן מסוים, הרשתות החברתיות מוציאות אותנו מהאנונימיות שלנו: הן מעניקות לנו פנים. אמנם אלו פנים פלקטיות, דו-ממדיות, שהתכונה הדומיננטית ביותר שלהן – בהיותן כאלו – היא עצם נוכחותן, פנים שמתפקדות כמו תמרורים; אבל נראה שזה מספיק כדי לעקר ביקורת. ערך שהוא נשמת אפו של העיתונאי-החוקר.
זו טענה שעשויה להישמע טיפשית נוכח כמויות השנאה, הארס, הלעג והטינה שאנו כה מורגלים בהם בפייסבוק ובטוויטר, בהקשרים פוליטיים לרוב. אבל שווה לשים לב כיצד מרבית אותה טינופת מוטחת בדרך כלל בין אנשים אנונימיים, וכיצד, כאשר נכנסת למשוואה היכרות אישית, זעירה ככל שהיא, הטון משתנה. וזה בעצם העיקרון של קהילתיות – היכרות עם הפנים שמאחורי האדם האחר.
ברשתות החברתיות אנחנו מורגלים להסתפק בדגם אחר של היכרות. בסימולקרה של היכרות, בצל חיוור של היכרות שהכל מניחים לגביו שהוא הגוף האמתי. יחד עם זאת, הוא כנראה מספיק כדי לסרס ביקורת. ואם מוסיפים לכך את ההתלהמות שהרשתות החברתיות מאפשרות בהיעדר היכרות, מסתמנים תנאי פתיחה קשים לעיתונאי-החוקר. אולי יש לכך חלק בעובדה שהוא הופרט, וכעת אנשים רבים ממלאים חלקים קטנים מתפקידו. בכל מקרה, בשתי התופעות, התפוגגות העיתונאי-החוקר ועליית הרשתות החברתיות, מתגלם אותו היגיון. אם נרצה, היגיון התקופה.
המודָה 