בשבח השטחיות (חלק א')

הסרט "אבא שלך מלך" ("The world's greatest dad", 2009) מכריז בפני צופיו על תגלית מרעישה: לפעמים אנשים הם בדיוק מה שהם נראים. בלי עומק נסתר ובלי מניעים פסיכולוגיים סבוכים. או במלים אחרות, לא כל אוויל בעל חזות טיפשית מחביא מאחוריה נפש פואטית. כביכול, אמירה של מה בכך. אבל בחינה של מרבית סרטי הקולנוע מגלה עד כמה היא חתרנית: מרבית הסרטים מבוססים על ההנחה הכפולה כי מטרתם היא ליצור הזדהות של הצופה עם דמויותיהם, ושעל מנת להשיגה, עליהם להעניק להן "עומק פסיכולוגי".

ברוב המקרים, התוצאה של צמד ההנחות מייצרת שבלוניות: מרבית הסרטים יציגו את הבעל המכה כאדם שעבר התעללות בילדותו, את הילד הבריון כבנו של אב אלכוהוליסט אלים, ואת הילד הטיפש שלא מצליח בלימודים כבעל הפרעת למידה כלשהי המונעת ממוריו להבחין בגאוניותו. "אבא שלך מלך", לעומת זאת, מודיע חגיגית: מה שאתם רואים, זה מה יש. ומה שרואים בסרט זה ילד מניאק. לא ילד מסכן, שעבר התעללות בבית הספר ושהוריו אינם אוהבים אותו, אלא סתם, חרא קטן.

Worlds-Greatest-Dad-movie-direct-HD-free-download.jpg

קייל – נער מעצבן, גס רוח ומטומטם – נהרג יום אחד כתוצאה מחניקה עצמית ארוטית, ואביו לאנס (רובין וויליאמס), המלמד בתיכון שבו למד, המום מחמת היגון ובעיקר המבוכה, מחליט לביים את מותו כהתאבדות ואף כותב בשמו מכתב פואטי עמוק. לאחר שהמכתב מגיע לידי עיתון בית הספר ומתפרסם ברבים, הבן המנוח זוכה לגל של הזדהות מצד התלמידים והמורים כאחד. האב, שנהנה מטבע הדברים גם הוא מתשומת הלב, מחליט להגדיל ולכתוב יומן פיקטיבי של בנו ולפרסם אותו. היומן הופך לסנסציה. אבל דווקא כשנראה שהמורה העלוב והשנוא עד לא מכבר הצליח להפוך לאהוד, וחשוב מזה, לשקם את הדימוי של בנו המנוח שהפך בינתיים בעיני כול מילד נבזי ושטחי למעין אמן עמוק ומיוסר – דווקא ברגע הזה מחליט המורה לזרוק את הכל לפח ולהודיע ברבים שהוא זייף את היומן ושבנו אכן היה, כפי שהם כולם חשבו, סתם חרא קטן.

החלטתו של לאנס לחשוף את השקר אינה נובעת מכעס כלפי בנו המנוח, אלא להיפך: היא נובעת מן העובדה שהוא סוף סוף הצליח לקבל את בנו ולוותר על הצורך בסובלימציה של מעשיו האוויליים של זה. לאנס מבין שבשבילו אין זה משנה אם הבן שלו היה גאון או אידיוט – הוא בכל מקרה אהב אותו, כפי שהוא. כפי שהוא, כלומר – כפי שהוא הכיר אותו, כפי שבנו הופיע בפניו.

***

זהו סרט מפתיע בכל מובן אפשרי, החל מהמבנה הגנרי הבלתי שגרתי שלו – מתחיל כקומדיה, מתחלף לטרגדיה ואז הופך לסאטירה פרועה; וכלה במשחק הנפלא של רובין וויליאמס שמצליח בו-זמנית להצחיק, לעורר חמלה ולבסוף אף הערצה. אך גדולתו של "אבא שלך מלך" נובעת קודם כל מהאמירה הרדיקלית שהוא נושא: לעתים עומק הוא השטחה. לעתים הרצון הנואש שלנו לראות "מעבר" למה שאנשים מציגים בפנינו מוביל אותנו להמציא אותם. וכאשר יצירה קולנועית (או מכל מדיום אחר) חושפת בפני צופיה רשת של מניעים וסיבות פסיכולוגיות להתנהגות הדמויות שלה, היא לאו דווקא נותנת להן עומק – היא משטיחה אותן. למה? כי במציאות אין תמיד סיבה, או שיש כמה סיבות, אינספור סיבות. מעט כמו תמונה המורכבת ממאות אלפי פיקסלים – כל אחד מהם הוא חסר משמעות כשלעצמו.

ולפעמים יש סיבה, אולם אין אנחנו יכולים לדעת אותה, פשוט משום שאיננו יכולים להיכנס לראש של אנשים אחרים. כל אדם הוא כמו מונאדה סגורה המהלכת בעולם תוך התחככות עם מונאדות אחרות, אולם בלי שהקרום שלה אי-פעם נחדר. במקום לנסות לחדור את הקרום הבלתי-חדיר באופן מלאכותי, אולי מוטב לנו להתמסר לתיאורו. שכן, תיאור שטחי הוא התיאור הריאליסטי ביותר שניתן להשיג, משום שבמציאות אנחנו תמיד נתקלים אך ורק בפני השטח של אנשים אחרים. לתאר את הזולת, זה לתאר את פני השטח.

התיאור ה"שטחי" אף מעניק אוטונומיה לדמויותיו: משמעו התייחסות אליהן כבעלות פנימיות בלתי ידועה, ממש כמו אנשים אמתיים. משמעו לא להסביר אותן למוות, לא תמיד לחפש סיבות למעשיהן. בעוד ש"עומק" הפך בקולנוע לשם קוד להיגיון פסיכולוגיסטי זול, התנייתי, המייצר דמויות צפויות ושבלוניות כמו על פס-ייצור, דווקא התיאור השטחי, שאינו מסביר את דמויותיו, מכבד אותן. ועל אף שנראה שהסרט "אבא שלך מלך" עושה הכל חוץ מלכבד את קייל המסכן – אדרבא, הסרט "רוצח" אותו באופן גרוטסקי ומביך – בפועל, זה בדיוק מה שהוא עושה; לכבד את דמותו של קייל זה לקבל אותה כפי שהיא הציגה עצמה בפני העולם. להכיר בסינגולריות שלה. להכיר בעובדה שלא ניתן להגדיר אותה דרך סט קבוע של פרמטרים סוציולוגיים-פסיכולוגיים.

לסיכום, "אבא שלך מלך" מראה לנו שלעתים על מנת לכבד דמות עלינו אף לוותר על הצורך שלנו להזדהות עמה, משום שההזדהות הזו מובילה להמצאתה, לבדיית הפנימיות שלה, אליה אין לנו באמת גישה. ובהיעדר גישה למוחו של הזולת, כל שנותר לנו זה לקבל את אשר מופיע בפנינו, אפילו אם זה אומר שלא נוכל להבין אותו ולהזדהות עמו, או אפילו לחבב אותו.

מודעות פרסומת

2 comments

  1. oferyo · דצמבר 27, 2015

    לא ראיתי את אבא של מלך אבל מה שכתבת מאוד מזכיר את מה שקורה בסרטים ריאליסטים כמו למשל "ערכו של אדם" הצרפתי המעולה שמציג עכשיו. רוב הסצינות בסרט הן התבוננות חשופה לגמרי באנשים. שום פרשנות\מניעים פסיכולוגים\דידקטיות וכו'.
    אחת התוצאות המיידיות, כמו שכתבת, זה העדר קלישאות תסריטאיות כי פשוט אין מבנים תסריטאיים בכלל.
    תוצאה שנייה זה שהסרט הוא מעניין ומורכב, בעיקר כי הוא מתבונן במציאות בלי פילטרים והמציאות היא מאוד מורכבת.

    Liked by 2 אנשים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s