העולם מבעד לעיניים טובות

בפרק הלפני אחרון בעונה מספר 2 של "פארגו", בשיאה של סצנת יריות אליה התנקזו כל קווי העלילות של העונה, נוחתת לפתע מהשמים צלחת מעופפת. לא הצעצוע: העב"ם. הצלחת הזאת היא הסחת דעת, ולא סתם, כי אם הסחת דעת בכל הרמות: מבחינה נרטיבית, היא בגדר חריגה מהאופק של העולם שתואר בסדרה, חריגה מהעלילה שאחריה עקבנו עד עכשיו, ומה שנראה כמו תחילתה של עלילה אחרת בכלל. כלומר, היא דיגרסיה. ברמה הפנים-עלילתית, היא הסחת דעת כי היא מופיעה באמצע סצנה של עימות חזיתי בין משפחת הפשע גרהארט לבין השוטרים, והדמויות שבוחרות להתמקד בה במקום בסכנה הממשית יותר שניצבת מולן, סופן לחטוף כדור בראש. ובמישור אחר – כזה שנוגע לפסיכולוגיה של הדמויות ולתפיסת עולמן – היא הסחת-דעת משום שאין לה כל קשר לחיים של הדמויות, לתפקיד שעל כל אחת מהן לגלם או לאורח החיים שבו הן דבקות. או במילים אחרות, פשוט אין להן מה לעשות איתה.

אז מה הן עושות? מתעלמות. פשוט ככה.

screen-shot-2015-08-03-at-6.07.34 PM

***

הגדולה של "פארגו" (הסדרה והסרט) היא ביכולתה להפוך דמויות שנראות במבט ראשון אידיוטיות למדי לאהובות ומוערכות; היכולת להראות לנו שפשטות אינה פשטנות, ושלהיות חכם זה לאו דווקא לשקוע במחשבות סבוכות ועמוקות. הפשטות של גיבורי הסדרה (בעונה השנייה, אלה הם השוטר לו סולברסון, אשתו הגוססת בטסי ואביה, השריף המקומי האנק לרסון) באה לידי ביטוי בצניעות ובפרגמטיזם שלהם: בהיעדר היומרות והשאיפות שלהם, במרוּצוּת הכללית שלהם מחייהם שמובילה אותם לא לערער על הסדר החברתי הקיים, אפילו לא כשהם נתקלים באחרות הטוטאלית – אותה צלחת מעופפת –שביכולתה לערער, כביכול, על כל מה שהם אי-פעם ידעו.

ובניגוד לגיבורי הסדרה, דמויות הנבלים בה (או הסמי-נבלים, כמו דמותן של פגי בלמקווסט וסימון גרהארט) מתאפיינות בחוסר-המרוצות שלהן: הן רוצות יותר ממה שיש להן. יותר כוח, יותר כסף, יותר השפעה, יותר עצמאות. חוסר הנחת שלהן – שהוא במידה רבה חוסר הנחת של כולנו (אנשים-עם-בעיות-עולם-ראשון), מוצג באור נלעג משהו, לא רק כאשר מדובר בשאיפה של המאפייה של קנזס סיטי להתרחב לעיירה פארגו (חוסר-נחת קפיטליסטי מצוי), אלא אפילו כשמדובר בשאיפה של פגי הספרית להגשים את עצמה כאדם ולא להסתפק בתפקיד החברתי שיועד לה כרעייה ואם, או בשאיפתה של סימון, בתו של מאפיונר פארגואי, לשחרור מיני וחופש מכבלי המסורת (המגולמת בדמותו הדכאנית של אביה הרודני והאלים). כלומר, לא רק החזירות הקפיטליסטית מוצגת כמגוחכת ואי-רציונלית, אלא גם השאיפה להעצמה נשית, שאף מתגלית כבעלת השלכות לא פחות מאסוניות עבור הדמויות שמחזיקות בה.

במובן הזה, דומה שעולה מהסדרה מסר שמרני-משהו: השיח הפמיניסטי הרדיקלי חודר לסדרה כמעין אשליית גדלוּת של פגי וסימון, כספק-פסיכוזה שהן לא מצליחות להשתחרר ממנה כדי לראות את המציאות נכוחה. ומהי המציאות נכוחה? שלכל אחד יש תפקיד, כפי שמציינת בטסי, אשתו הגוססת של לו, בפרק האחרון של הסדרה, כאשר היא מעומתת עם רעיונותיו ה"מגוחכים" כביכול של אלבר קאמי, על ידי נערה מתבגרת (ומהם הנעורים אם לא גיל הספקנות). בטסי לא מרגישה ספקות, כעס או רצון להתמרד כנגד "הסדר של הדברים" אפילו לא לנוכח מותה הקרב כנראה ממחלת הסרטן.

אבל למעשה, מה שהסדרה מראה זה שדווקא המוגבלוּת של גיבוריה (אותן דמויות חיוביות ומוערכות) – כלומר חוסר היכולת וחוסר הרצון שלהם לדמיין חיים אחרים, לראות מעבר לקיום הפרובינציאלי שלהם, או להבין את התובנות הקיומיות העמוקות של קאמי – היא סוד כוחם. הסטרייטיות שלהם (במובן המילולי ממש – היותם הולכים בתלם) הופכת אותם למאושרים ובריאים נפשית, ואפילו עוזרת להם לפתור מקרי פשע. היא כמו שתי פיסות בד שקושרים לפניו של סוס כדי שלא יוכל לראות את צדי הדרך וכך יטיב לראות את דרך עצמה. היא עוזרת להם להתמקד.

***

הגיבורים של פרגו מייצגים את אתוס הנאורות שכביכול אבד עליו הכלח בעולם הפוסט-מודרני של היום: את האמונה בקיומה של אמת אובייקטיבית ואוניברסלית, ואת האמונה שבאמצעות ההיחשפות לאמת זו, ניתן לתקן כל עוולה. רעיון זה מובע ישירות בפרק האחרון של הסדרה כאשר האנק מספר שהוא עובד על פיתוחה של שפת סימנים אוניברסלית, מתוך אמונה שהיא תעזור לקדם שלום עולמי. מבחינתו, הסיבה היחידה לקיומן של מלחמות היא חוסר תקשורת בין אנשים. אם רק נבין אחד את השני, לא יהיו בינינו קונפליקטים. מתמונת-עולם שכזאת נעדר כל רמז למניעים בלתי רציונליים או מרושעים. נותרות רק אי-הבנות. וכדי לפתור אותן יש ליצור שפה כלל-עולמית, מלאכה אפשרית ביותר, שכן לראייתו של האנק, קובייה שמעליה משולש מסמלת בית בכל מקום בעולם, ועבור כל אדם בעולם. הרעיון של רלטיביזם תרבותי טרם  הגיע לעיירה לוברן.

זהו חלק מהקסם שמהלך עלינו העולם של פרגו: ההומניזם של הדמויות שבמרכזו והאמונה התמימה שלהן בשכל הישר וביכולתו של זה לפתור כל בעיה. וכאשר דמויות אלו נתקלות במקרים שאינן יכולות לפתור באמצעות השכל הישר, הן פשוט בוחרות להתעלם מהם, כפי שעושה פגי כשהיא פוקדת על בעלה במפגן מרשים של פרגמטיזם: "זה רק צלחת מעופפת אד, צריך לזוז".

פגי, כאמור, היא לא היחידה שמחליטה להתעלם מנוכחותה של החללית. גם גיבורי הסדרה האחרים, האנק ולו, עושים כך ואף מחליטים ביניהם להשמיט את עצם הופעתה מהדוח שהם ממלאים על התקרית. בשני המקרים זו איננה התעלמות שנובעת מבורות או הדחקה: זוהי התעלמות שנובעת מוודאות עמוקה, מביטחון של הדמויות בדרך שלהן ובאורח החיים הפרגמטי והפשוט שלהן. מבחינתן, את מה שלא ניתן להבין, לא שווה לחשוב עליו. ומה שחשוב זה מה שאנחנו יודעים, ולא מה שאנחנו לא יודעים.

fargo_ufo_3

***

נשאלת השאלה: האם יש בכל אשר תואר לעיל כדי להעיד על היותה של הסדרה בעלת מסרים שמרניים בבסיסה, המוחבאים מאחורי עטיפה של חדשנות ויזואלית, סצנות של אלימת קשה והומור קאמפי? ובכן – לאו דווקא.

הגיבורים של "פארגו" הם לא מודלים לחיקוי. אנחנו לא משתוקקים להיות הם. לכל היותר, אנחנו יכולים להתגעגע אליהם ולעולם שהם מייצגים, כמו שאנחנו מתגעגעים לילדות שלעולם לא הייתה לנו. העולם שמוצג ב"פארגו" הוא לא בגדר הצהרה פוליטית של מה שצריך להיות. הוא עולם פנטזיה. כפי שמציינת דמותו של מייק מיליגן, מאפיונר עם נטיות פילוסופיות: "העבר לא יכול להיות העתיד כשם שהעתיד לא יכול להיות העבר". כלומר, הקִדמה היא בלתי נמנעת. עצם השאיפה להשיב את העבר היא מגוחכת (מה גם שהעבר הוא לא יותר מסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו), ולכן לא מדובר בהצהרת כוונות שמרנית, אלא לכל היותר בנוסטלגיה תמימה לעבר מדומיין.

אולם חוץ מלעורר נוסטלגיה, יש לעולם הפשוט והמופלא של "פארגו" תפקיד נוסף: לחשוף את העולם שלנו מבעד לעיניהם הקומון-סנסיות של אנשי העיירה לוברן (או במינג'י בעונה הראשונה). ההצלבה הזאת בין שני העולמות מולידה שלל סיטואציות קומיות, כמו אלו שמעורבת בהן דמותה פגי – דמות שהיא מעין הכלאה שלא עלתה יפה בין העולם הקפיטליסטי הניו אייג'י בו אנו חיים, לבין העולם הפשוט והפרגמטי של לוברן. ההצטלבוית הללו, בהן מתגלית נקודת המבט של גיבורי הסדרה על שלל התרחשויות הפוקדות את עולמנו, חושפות את האבסורדיות של השאיפות שלנו, את הלאקונות באופן החשיבה שלנו, ואת חוסר-הרציונליות שבמניעינו.

במובן זה ניתן לומר ש"פארגו" היא סדרה פוסט-מודרנית למהדרין, לא רק בעצם המוטיבציה שלה להחיות עולם בדיוני שהומצא בסרט קולנוע, אלא גם בכך שהיא חושפת את האבסורדי וחסר-הפשר, ואת כל זאת היא עושה מבעד לעיניהם הרציונליות של תוצריהם הדמיוניים של עידן הנאורות והפרגמטיזם הלותרני של צפון ארה"ב.

מודעות פרסומת

10 comments

  1. שי גולדן · דצמבר 21, 2015

    מאמר מבריק. ראוי אבל להזכיר שמוטיב העב״מים עובר כחוט השני לאורך העונה כולה. הפרשנות שלך לעניין מעניינת מאד, אולם אני סבור שיש לה מהות נוספת: העונה השנייה מתייצבת בשלהי שנות השבעים, עשור לפני תום המלחמה הקרה. את אובססיית הפלישה הקומוניסטית מחליפה אובססיית פלישה מהחלל. הפלישה של הזר היא חרדה של אמריקה, אומה שהוקמה על אי/יבשת ומעולם לא הרגישה שייכות גיאוגרפית של ממש למתחולל ב״יבשת״ – הווה אומר, אירופה ואסיה. היא נגררה שלא ברצותה לשתי מלחמות עולם וכל הסכסוכים בהם הייתה מעורבת מחוץ לאדמתה מאז (קוריאה ווייטנאם) לא הסתיימו באופן מזהיר עבורה. היא מתחלפת, אם כן, את פחדיה מפני ״היבשת״ – המקור לכל המהגרים והמתיישבים שהקימו אותה – בחרדת פלישה מהחלל. בדרכה, אמריקה רוצה להישאר מחוץ לעולם, כמעט מחוץ לכדור הארץ, ולשחק את משחקיה האמריקאים בבדידות מזהרת. אבל היא אינה יכולה. היא גדולה מדי וחזקה מדי והמרחקים התקצרו מדי. וממילא, האויב אינו מפחיד עוד, הוא רק זקוק לרחמים. אז מתחלפים חרדה בפוביה דמונית. במידה לא מבוטלת, ״פארגו״ היא אמריקה – תת עולם, בו הכללים שונים, שטרם ננגע וטומא על ידי העולם בחוץ (קנזס סיטי/אירופה). עולם בו הנאיביות היא מלכה וחוק הג׳ונגל הוא מלך. לעולם הזה, ברגע ההיתוך של הדרמה – קרב היריות בפרק תשע – חודרת חללית, כמו תזכורת לכך שפארגו, כמו גיבוריה, כמו אמריקה עצמה, כמו האמריקאים לעולם לא יהיו פטורים מסכנה ומאיום. ואם אלה לא הרוסים (אותם ריסק רונלד רייגן) יהיו אלה העב״מים. זה סוד כוחה של אמריקה: השילוב בין פתולוגיית חרדה לבין תמימות ילדותית כמעט. ופארגו מציגה את הנפש האמריקאית בצורה מסעירה ומבריקה.

    Liked by 2 אנשים

    • דפני קסל · דצמבר 22, 2015

      מעניין מאד! הניתוח שלך לקשר בין החרדה מפני חייזרים לאתוס האמריקאי/חלוצי באופן כללי, ולתקופת סוף המלחמה הקרה ספציפית מאד משכנע. והצדק עמך ששאלת קיומם של חייזרים מבצבצת לאורך הסדרה כמוטיב או כהרמז. אבל מה שמצחיק ומפתיע בפארגו זה שהופעת החללית דווקא לא מעוררת חרדה אלא לכל היותר תמיהה רגעית (בניגוד לפלישה של קנזס סיטי שבהחלט מעוררת את אותה חרדה מפני השתנות סדר הדברים).

      אהבתי

  2. סרנה · דצמבר 21, 2015

    נהדר

    Liked by 2 אנשים

  3. שי גולדן · דצמבר 22, 2015

    את צודקת, כמובן. הדמויות מקבלות את הופעת החללית בשלווה מסוימת, גם אם בתמהון, גם אם בכדור בראש. אחרי הכל, עב״מ הוא עניין פחות צפוי מכדור בראש. אני חושב שיש עוד עניין שצריך לתת עליו את הדעת והוא הניסיון של טד דנסון לייצר איזו אספרנטו משלו – שפה מוסכמת, על כל בני האדם, שתמנע חיכוכים ואי הבנות וקצרים בתקשורת ומפגשים מהסוג השני, כמו אלה שהוא חווה במלחמה ועם המאפיה של קנזס סיטי. העניין הזה, שמופיע באבחה, כמעט ואינו מנומק, אבל כשבוחנים את התימה הרחבה של העונה, ובכלל זה הופעת החללית, הכל מתחבר ומסתדר: המלחמה – שרודפת את שני השוטרים – והם מרבים להיזכר בה ולעשות בה שימוש כאנלוגיה ואלגוריה למתחולל בצפון דקוטה השלווה, היא מלחמה מטאפורית, קיומית, מופשטת כמעט. היא מלחמה על צלם האנוש של האנוש שנותר באנוש האמריקאי. והמלחמה הזאת היא מלחמה גדולה בהרבה מהמלחמה בין הגרהארדטים לקנזס סיטי, ואפילו מהמלחמה בין ארצות הברית לגרמניה או ברה״מ. המלחמה שטד דנסון נלחם היא מלחמה אוניברסאלית. גלובאלית. כמעט מטאפיזית. והנשק היחיד הנכון בה לשימוש הוא תקשורת. בין אדם לאדם. ולכן, ברגע של הופעת החללית, מתממש גם קצת החזון, אולי נבואת הזעם של דנסון, מפני סכנה למין האנושי כולו. אמריקאים אם לאו. יש איום על האדם. והוא גדול יותר מהאוייבים הקונקרטיים. עיין ערך: חללית. טייק מי טו יור לידר וזה. ובאיזה שפה נדבר עם החייזרים? בשפת הסימנים המוסכמים על האנושות שדנסון מנסה להנכיח.

    Liked by 3 אנשים

    • דפני קסל · דצמבר 23, 2015

      השילוב בין הופעת הצלחת המעופפת לבין שפת הסימנים האוניברסלית של האנק באמת מהדהד סרטים כמו "מפגשים מהסוג השלישי", שיצא שנתיים לפני זמן ההתרחשות של העונה השנייה של פארגו. בהמשך לפירוש שהצעת שמתמקד בהיבט הפנים-אמריקאי, ולדיון שלי בטקסט על השפה האוניברסלית של האנק, אפשר לומר שהשפה שהוא מנסה להמציא היא חלק מהפרויקט המודרני הגדול של יצירת שקיפות, וככזו, אי אפשר לראות אותה כיום בצורה חפה מאירוניה. הניסיון של האנק ליצור שפה אוניברסלית שתביא שלום עולמי הוא, כמובן, ניסיון נואש שנועד לכישלון (זאת גם לפי הפרשנות הצרה, שלא לקוחת בחשבון שהוא מכוון, ברמה מטפיזית-סימבולית, ליצירת תקשורת גם בין האנושות לחייזרים), לא רק בגלל ההבדלים הרבים בין תרבויות ובין שפות אנושיות שונות (ולא רק בגלל שלהאנק אין באמת ידע באנתרופולוגיה או בבלשנות), אלא גם בגלל שהוא מבוסס על ההנחה שכל בני האדם אכן שואפים לתקשורת שקופה וכנה אחד עם השני (שאין לנו מה להסתיר), וכמובן, שהמניעים שלנו הם רציונליים ולכן ברי-תקשור. בקיצור, הנחות שחלות בעיקר על משפחת סולברסון-לארסון המצומצמת והאהובה.

      Liked by 1 person

    • תומר · אוגוסט 26, 2016

      היי דפני נחמד לקרוא בעברית על פארגו,
      רציתי להתייחס לתגובה של שי, ולמאמר שלך-
      פארגו מתארת עולם פוסט מודרני- את האובדן של ערכים אוניברסליים כמו משפחה, רוחניות, ידידות, תקשורת חיובית בין אנשים. בעולם כזה הדבר היחיד שנשאר הוא 0 או 1 – הכסף.
      בספרו "המצב הפוסטמודרני" ליוטר מתאר את מות נרטיב העל- אנו נשארים מבולבלים בעולם חסר משמעות- דתית, פוליטית, תרבותית, משפחתית. התאגידים (המאפיה של קנזס סיטי) הרגו את האופטימיות, המשפחה והרוחניות ואנו נשארים מבולבלים וחסרי כל.

      חוסר תקשורת- הדמויות מנסות לספר אחת לשניה משלים וסיפורים שונים אך הצד השני אינו מבין אותם והדרך היחידה שנשארת לתקשר היא אלימות. (אלבר קאמי, המשל על איוב שמספרת השופטת ונגמר בהרג)
      הקונפליקט העיקרי בפארגו הוא בין משפחת גרהרדט, שמבוססת על קשר-משפחתי וערכים שמרניים – משפחתיים לבין המאפיה של קנזס סיטי, ארגון פשע היררכי שמזכיר בצורת הניהול שלו את התאגידים המודרנים.

      המלחמה פה היא בין ערכים של משפחה לבין בצע כסף טהור, לצערנו הרב לבסוף, התאגיד-מאפיה של קנזס סיטי מנצח,
      ההגיון הפרגמטי של הכסף מנצח את המשפחה. בעולם שבו הכל מתנקז לשורה התחתונה של כסף, כמו מונלוג הסיום (הכל בסופו של דבר הוא 0 ו 1) אין מקום לערכים אחרים.

      אפילו ה"חייתיות" וה"חופשיות" שמיוצגת ע"י הנזי, עוברת רדוקציה לשורת הרווח של התאגיד. אנו רואים כיצד השחיתות וחוסר התקשורת מביאים את הדמויות שלנו למצב בו המוצא היחיד הוא מעשי אלימות חסרי פשר.

      אז למרות שפארגו היא לא באמת "סיפור אמיתי" במובן המילולי, המסר שעומד מאחוריה הוא רלוונטי ומנסה להעביר אמת מסויימת- פארגו מציגה כיצד ערכים מסורתיים ומבנים שפעם נתנו משמעות סדר והגיון, מעורערים על ידי שינויים חברתים וכלכליים ומייצרים עולם בלתי צפוי מפחיד ואלים. שבו המשמעות היחידה שנשארה היא הכסף.
      אשמח לתגובתכם.

      Liked by 1 person

      • דפני קסל · אוגוסט 26, 2016

        היי תומר, מעניין מאד!
        מסכימה שיש כאן מאבק בין העסק המשפחתי לתאגיד, ושהתאגיד הוא יצור שטוח יותר במובן שהדבר היחיד שמעניין אותו הוא שורת הרווח, אבל לא בטוחה שהמסר הוא שכדאי לחזור לאורח החיים המסורתי: קודם כל, כי הוא בגדר פנטזיה ומעולם לא היה באמת קיים (אף פעם לא הייתה תקשורת מושלמת או אחדות משפחתית, כפי שהגרהארטים מבהירים היטב), ושנית, כי האלימות הייתה שם גם קודם (גם בעסק המשפחתי של הגרהארטים וודאי שגם בחברה המסורתית באופן כללי).

        Liked by 1 person

      • תומר · אוגוסט 27, 2016

        אני אנסה להסביר-
        מבחינתי הסדרה היא סוג של קינה או תיאור של תהליך כיבוש ביות ודיכוי הכוחות הטבעיים
        והאותנטיים שטמונים באדם בחברה התאגידית מודרנית –
        המתיישבים האמריקאים שבייתו את האינדיאנים הרוחניים
        התאגיד של קנזס סיטי שמחסל את משפחת גרהרדט
        ואפילו המשרד האפרורי שמייק מיליגן לבסוף מוצא את עצמו בו.
        מדובר פה על חוסר היכולת של קבוצות קטנות של אנשים ליצור נרטיבים וערכים משלהם וקריסה מוחלטת של ערכים ונרטיבים הסיפורים שדרכם ובעזרתם אנשים הבינו את החיים. דחייה של נרטיב-על ושפה מוסכמת על כולם שדנסון מדבר עליו או יותר גרוע: הנרטיב היחיד שרלוונטי הוא הכסף the only busniess is the money busniess.
        כמובן שזהו עולם מעוות ולא אנושי, עולם כזה מהווה קרקע פוריה למעשי אלימות קיצוניים וחסרי הגיון (הנזי מיליגן דוד).
        (יורגן האברמאס- אלימות היא בעצם קצר בתקשורת – תקשורת מעוותת
        כי האדם הוא יצור חברתי רוחני ולא קוד מחשב שקורא אפסים ואחדים בשפה בינארית הקסדצימלית וואטאבר.
        הייתי שמח להמשיך לדבר על זה אבל יש לי קורס קיץ בסטטיסטיקה ללמוד אלי..

        איזה כיף שמישהו מתעניין בסדרה הזו חוץ ממני ☺

        "האברמאס רואה את הרציונליזציה, הומניזציה (הפיכה להומני) ודמוקרטיזציה של החברה במונחים של מיסוד הפוטנציאל הרציונלי הטבוע ביכולת התקשורתית שהיא מיוחדת למין האנושי, התפתחה במהלך האבולוציה, אך מדוכאת או מוחלשת בחברה העכשווית בידי הדרך בה חלקים נרחבים מהחיים החברתיים, כמו השוק, המדינה וארגונים, נתפסו על ידי רציונליות אסטרטגית\אינסטרומנטלית, כך שההיגיון של המערכת דוחק את רגליו של הגיון העולם החי."

        הערך בויקיפדיה על יורגן האבראמס
        https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%92%D7%9F_%D7%94%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%9E%D7%90%D7%A1

        אהבתי

  4. oferyo · דצמבר 23, 2015

    ניתוח מאוד מעניין. זו גם בחירה מאוד אמיצה של היוצרים. הרי בד"כ סדרות\סרטים מורכבים נוטים לעצב דמויות ספוגות באמביוולנטיות. וזה אכן "עושה את העבודה" במקרים רבים ובאמת משיג דמויות מורכבות ומעניינות (למשל בסרט האיראני הנהדר פרידה, כמעט כל דמות וכל קו עלילה היה אמביוולנטי מעורר סיפמפטיה מחד ורתיעה מצד שני). בפארגו חלק מהגיבורים ב2 העונות הם הטוב המוחלט. הם כמובן מעוררי סימפטיה אבל בניגוד לצפוי, לא פשטניות (כפי שציינת)

    Liked by 2 אנשים

    • דפני קסל · דצמבר 23, 2015

      שמחה שהתייחסת לנקודה הזו, זה נושא שמעסיק אותי כבר זמן מה (שאלת היחס בין האמביוולנטיות ו/או העומק הפסיכולוגי של הדמויות לבין המורכבות ו/או ה"ריאליזם" שלהן). כתבתי על זה טקסט בהקשר לסרט קולנוע קצת נשכח בשם "The world's greatest dad". אעלה אותו בקרוב.
      בינתיים הנה לינק להרצאה יפה (וקצרצרה) של אלי פרידלנדר שעוסקת בנושא של טיפוסיות לעומת עומק ופנימיות ועומדת על יתרונות ה"טיפוס" (character) של הקומדיה הקולנועית:

      Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s